פסק-דין בתיק ע"פ 9902/05

1.       לפנינו ערעור המדינה על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום בירושלים ( כב' השופט א' רומנוב) מיום 26.10.05, לפיה זוכו המשיבים משורה של עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה) אשר יוחסו להם בכתב-האישום.

הרקע העובדתי

2.       המשיבה 1, עץ בן-אבו בע"מ (להלן - המשיבה 1 או החברה), הנה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 1991 ועסקה בשיווק דלתות ונגרות בניין. המשיב 2 (להלן - המשיב) והמשיבה 3 (להלן - המשיבה), הנם בני-זוג לשעבר אשר הקימו את החברה וניהלוה מיום היווסדה כלהלן: המשיבה - מיום כינונה ועד ליום הפסקת פעילותה בחודש אפריל 2000; והמשיב - עד לחודש מאי 1999, מועד גירושי בני הזוג, עת העביר מניותיו בחברה לידי המשיבה.

בתקופות הרלבנטיות לכתב-האישום, קרי - בשנים 1998 עד 2000, הייתה החברה בגדר "מעביד" כמשמעו של מונח זה בתקנות מס ההכנסה ומס מעסיקים (ניכוי ממשכורות ומשכר עבודה ותשלום מס מעסיקים), התשנ"ב-1993. בהתאם לכך, הייתה החברה חייבת לנכות מס במקור מעובדיה השכירים ומקבלני המשנה שלה, על-פי סעיפים 164 ו-166 לפקודה ותקנות מס ההכנסה (ניכוי מתשלומים בעד עבודות בנייה והובלה), התשל"ד-1973.

3.       להלן הרקע העובדתי לאישומים הנדונים, כפי שנקבע בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא:  מאז ייסוד החברה, ניהלוה המשיבים במשך שנים כעסק משגשג, תוך קיום כל חובותיהם לשלטונות המס ולרשויות השונות, עד לביצוע העבירות הנדונות, אשר נבעו כתוצאה ממשבר כלכלי קשה וממושך שפקד את החברה החל מסוף שנת 1997, זאת בעקבות המיתון שפקד את המשק. נוכח המשבר הנ"ל, לא העבירה החברה לפקיד השומה את כספי המס שנוכו מעובדיה ומקבלני-המשנה שלה החל מחודש יוני 1998 ועד לחודש אוגוסט 1999, וכן במהלך החודשים פברואר עד אפריל 2000. בתקופות אלה קיוו המשיבים, ואף האמינו, כי יתגברו על המשבר הכלכלי, והעדיפו שלא להפסיק את פעילות החברה - הפסקה שעלולה הייתה לגרום לפיטורים של כחמישה-עשר עובדים. במהלך התקופה, הזרימו המשיבים 2 ו-3 כספים לחברה ממקורות שונים: כ-100,000 ש"ח מהלוואות ב"שוק האפור", וכ-300,000 ש"ח מכספים שקיבלו מחתנם. הזרמות כספים אלה, לרבות מישכון ביתם של בני הזוג לשם השגת אשראי, לא הועילו להבראת החברה. עם החרפת המשבר, העביר המשיב בחודש מאי 1999 את מניותיו בחברה למשיבה, ובהמשך נפרדו בני הזוג, ולאחר מכן אף התגרשו. משנתחוור, כי לא ניתן להבריא את החברה מהמשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעה, הופסקה פעילותה בחודש אפריל 2000. לאחר מימוש נכסיהם של המשיב והמשיבה, ומכירת ביתם ששועבד לבנק, נותרו השניים חסרי כל.

האישומים

4.       באישומים 1-12 נטען - ואין חולק על כך - כי במהלך התקופה שבין חודש יוני 1998 לחודש מאי 1999, ניכתה החברה מס הכנסה ממשכורות ששילמה לעובדיה ולקבלני-המשנה שלה בסכום כולל של 143,842 ש"ח, אך לא העבירה את המס שנוכה לפקיד שומה, זאת ללא הצדק סביר למחדלה האמור. באישום זה הואשמה החברה ב-12 עבירות של אי-העברת מס שנוכה - לפי סעיף 112 לפקודה; ואילו המשיבים 2 ו-3 - שעל-פי הנטען ידעו על האמור ולא נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות - הואשמו ב-12 העבירות האמורות מכוח אחריותם כ"מנהלים פעילים"  לפי   1סעיף 224א לפקודה.

באישום 15 - המתייחס לתקופה שלאחר גירושי בני-הזוג והעברת מניותיו של המשיב למשיבה - הואשמו החברה והמשיבה בשש עבירות זהות לאלו שבאישומים 1-12, בכך שבשש הזדמנויות, במהלך החודשים יוני עד אוגוסט 1999, ופברואר עד אפריל 2000, ניכתה החברה ממשכורות ששילמה לעובדיה ולקבלני-המשנה שלה - ואף על כך אין מחלוקת - מס הכנסה בסכום כולל של 64,339 ש"ח מבלי להעביר המס שנוכה לפקיד השומה.

באישומים 13 ו-14 הואשמו החברה והמשיבה בעבירה של אי-הגשת דו"ח במועד - לפי סעיף 216(4) לפקודה, בכך שלא הגישו במועדם את הדו"חות השנתיים שהייתה החברה חייבת להגיש בדבר הכנסותיה בשנים 1999 ו-2000. המשיבה הואשמה באישומים אלו, גם מכוח היותה מנהלת פעילה בחברה - לפי סעיף 224א לפקודה - בכך שידעה על ביצוע העבירות ולא נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעתן.

תמצית המחלוקת בערכאה הדיונית

5.       סעיף 219 לפקודה קובע כעבירה פלילית מחדל של אי-העברה לפקיד השומה של מס שנוכה במקור, זאת " בלי הצדק סביר" למחדל זה. עוד מורה הסעיף, כי הטוען להצדק סביר בעניין זה - עליו הראיה. סעיף 224א לפקודה מחיל את האחריות, לעבירה לפי סעיף 219 לפקודה, בין השאר, גם על " מנהל פעיל" של חברה שביצעה עבירה כאמור, אם לא הוכיח הלה אחת משתי אלה: כי העבירה נעברה שלא בידיעתו; וכי נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.

          המשיבים לא חלקו על כך שהחברה ניכתה מס הכנסה במקור ממשכורות עובדיה ומהתשלומים לקבלני-המשנה שלה, כמפורט בכתב-האישום, וכי כספי המס שנוכו לא הועברו לפקיד השומה. עיקר המחלוקת בדיון בערכאה קמא - כמו בדיון לפנינו בערכאת הערעור - התמקדה בשאלה האם היה לחברה "הצדק סביר" לנהוג כפי שנהגה. תשובה חיובית לשאלה מוציאה את המעשים מגדר הפליליות - הן לגבי החברה והן לגבי המשיב והמשיבה. המשיב הוסיף וטען בבית-משפט קמא, כפי שגם טען לפנינו, כי לא שימש "מנהל פעיל" בחברה, אלא רק עסק בתחום המקצועי של עבודות הנגרות, והותיר את ניהול העסק למשיבה. על כן, לשיטתו, לא ניתן לייחס לו אחריות מכוח סעיף 224א לפקודה.

הכרעת-הדין של בית-המשפט קמא

6.       בהכרעת-הדין קבע בית-משפט קמא, על-יסוד עדויותיהם של המשיב והמשיבה, כי כספי המס שנוכו במקור לא הועברו לפקיד השומה על-רקע המצב הכלכלי האנוש לו נקלעה החברה, כי המשיב והמשיבה המשיכו להפעיל את החברה במטרה להצילה ולמנוע את פיטורי עובדיהם המסורים, וכי השניים האמינו שמצבה הכלכלי של החברה ישתפר והתכוונו להעביר את כספי המס לפקיד השומה בעתיד.

          בית-משפט קמא היה ער לפסיקת בית-המשפט העליון ברע"פ 4844/00 ברקאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 57, לפיה "ההצדק הסביר" לא חל על מצבים שבהם הפרט מעכב כספי המסים בידיו במטרה למנוע התמוטטות כלכלית. עם זאת סבר בית-משפט קמא, כי הפסיקה האמורה איננה בגדר הלכה פסוקה המחייבת, לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, שכן הדברים נאמרו, לשיטתו, למעלה מן הנדרש לצורך ההכרעה באותו הליך.

7.       בהידרשו לפרשנות המונח "הצדק סביר" התמקד בית-משפט קמא בסיטואציה שבה עומד נישום לפני ברירה "להיות או לחדול", קרי - כאשר הוא נקלע לצומת דרכים שבו משמעות העברת כספי הניכויים לפקיד השומה הנה סגירה מיידית של העסק. לשיטתו של בית-משפט קמא, בתרחיש מסוג זה יש משום "הצדק סביר" בעיכוב העברת כספי המס לפקיד השומה, זאת מחמת האינטרס הציבורי במובנו הרחב. לגרסתו, מסר שיחייב את העוסק להעדיף את תשלום המס על פני הצלת עסקו, עלול לגרום להתמוטטות עסקים, לפגוע במעגל העובדים, ובסופו של דבר - בתגובת שרשרת - אף להסב נזק ניכר לחברה ולשלטונות המס. על-רקע זה, ובהכירו כי מצוקה כלכלית או משבר פיננסי, כשלעצמם, אינם נתפסים בגדר "הצדק סביר" לאי-העברת כספי הניכוי במקור, הציע בית-משפט קמא מבחן בן שלושה תנאים מצטברים להחלת ה"הצדק הסביר" על מחדלי הנישום: ראשית, כי במועד בו הייתה מוטלת עליו החובה להעביר את כספי הניכויים, העסק עמד בפני הברירה של "להיות או לחדול", ועל כן, אילו היה מעביר לשלטונות המס במועד את כספי הניכויים, היה הדבר מביא להתמוטטות עסקו; שנית, כי חרף העובדה שבמועד בו הייתה מוטלת עליו החובה להעביר את כספי הניכויים היה מצב עסקו קשה, היה יסוד רב להאמין, הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, כי העסק יתאושש; ו שלישית, כי לנישום הייתה כוונה ברורה ומוחלטת להעביר לפקיד השומה את כספי הניכויים שהוא חייב בהם, מיד לאחר התאוששות עסקו.

8.       בישמו את המבחן המשולש האמור על נסיבות המקרה, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי לחברה היה הצדק סביר באי-העברת כספי המס לפקיד השומה. הוא סבר, כי המשיבים היו נתונים במצב האמור של "להיות או לחדול", וראה בהשקעת ממון רב מכיסם של המשיבים ובנטילת הלוואות פרטיות לשם כיסוי גרעונות החברה, משום " אינדיקציה ממשית לכך, שהיה יסוד סובייקטיבי ואובייקטיבי של ממש לסברה, כי יעלה בידם של הנאשמים לעבור את 'הגלים הגבוהים', כלשון הנאשמת, לשקם אם עסקם ולסלק את חובם" (עמ' 18). תימוכין נוספים לכך גם מצא בית-משפט קמא בעובדה, שלאחר תקופה של למעלה משנה, שבה לא העבירה החברה לשלטונות המס את הניכויים במקור, הייתה תקופה של כחמישה חודשים שבה הועברו מטעמה לפקיד השומה כספי ניכויים, אמנם בסכומים לא גבוהים.

          משקבע בית-משפט קמא, כי היה הצדק סביר לכך שהחברה לא העבירה לפקיד השומה את כספי הניכויים, החליט לזכות את שלושת המשיבים מעבירות שיוחסו להם בעניין זה. בכך התייתר הצורך, לשיטתו, לדון בטענת המשיב לפיה לא שימש כ"מנהל פעיל" כמשמעות המונח בסעיף 224א לפקודה. ואולם, למעלה מן הנדרש קבע בית-המשפט קמא, כי המשיב אכן היה מנהל פעיל כמשמעות המונח בסעיף האמור.

9.       באשר לאי-הגשת הדו"חות למס הכנסה במועד, החליט בית-משפט קמא לזכות את החברה ואת המשיבה מהעבירות לפי סעיף 216(4) לפקודה, שהואשמו בהן באישומים 13 ו-14. הוא יצא מההנחה, כי החברה והמשיבה הואשמו בעבירות אלו, חרף הגשת הדו"חות באיחור, רק משום הצטרפות עבירות אלו לעבירות של אי-העברת כספי הניכויים שיוחסו להן. מטעם זה, סבר בית-משפט קמא כי ראוי לזכות את החברה ואת המשיבה מהעבירות של אי-הגשת דו"חות במועד, זאת בשל ההגנה של "זוטי דברים" - לפי סעיף 34יז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977.